שבחי המסתורין

מזדקפים מתחת לשמי הלילה בצבע דיו
הנמתחים לאינסוף שחור, אנחנו מצביעים
לכוכבי הלכת שאנו מכירים, אנחנו

ממהרים להצמיד משאלות לכוכבים. מכדור הארץ,
אנחנו קוראים את השמים כאילו הם ספר ללא רבב
של היקום, מומחה וברור.

ובכל זאת, יש תעלומות מתחת לשמיים שלנו:
שירת הלוויתן, ציפור שיר השרה,
קריאתו של הרוח בענף עץ רעוע.

אנחנו יצורים של יראה מתמדת,
סקרנים ליופי, לעלה ולפריחה,
חווים אבל ותענוג, שמש וצללים.

וזה לא החושך שמאחד אותנו,
לא המרחק הקר של החלל, אלא
מנחת המים, כל טיפת גשם,

כל יובל, כל דופק, כל וריד.
הו ירח שני, גם אנחנו תוצרים
של מים, של ימות עצומות וקורצות.

גם אנחנו עשויים מפלאים, מגדולה
ואהבות רגילות, של עולמות קטנים בלתי נראים,
של צורך לזעוק דרך החושך.